החלטה בתיק מ"ת 39612-04-11

א.         פתח דבר

בפני בקשה ל עיון חוזר בהתאם לסעיף 52 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים) תשנ"ו-1996, בהחלטת בית המשפט מיום 26.5.11 בה הוחלט על מעצר המבקש עד תום ההליכים נגדו.

ב.         הנטען בכתב האישום

1.         על פי המתואר בכתב האישום, המבקש סבר כי מוסעב מחאמיד (להלן: "המתלונן"), קשור לאירוע שהתרחש בשנת 2009 שבמהלכו נורה ונפצע דודו של המבקש ו/או כי המתלונן מפיץ שמועות על כך.

2.         בתאריך 15.4.11 ישב המתלונן בבית קפה באום אל פחם. המבקש הגיע ברכבו אל מחוץ לבית הקפה וקרא למתלונן לעלות לרכב ולנסוע עימו.

3.         בשלב מסוים במהלך הנסיעה, עצר המבקש את רכבו ליד ביתו והביא מביתו אקדח ובו כדורים בקוטר 9 מ"מ.

4.         המבקש והמתלונן המשיכו בנסיעה ברכב עד שהגיעו למגרש חניה. בשלב זה עצר המבקש את הרכב וביקש מהמתלונן לרדת מהרכב על מנת לשוחח עמו.

5.         במהלך שיחתם, שאל המבקש את המתלונן בכעס מדוע הוא מפיץ שמועות בעיר על כך שהוא ירה על משפחת המבקש ועל ביתם. בהמשך, שלף המבקש האקדח וירה שלוש או ארבע יריות לכיוון רגליו של המתלונן. שלוש מהיריות שירה המבקש פגעו במתלונן, קליע אחד פגע בירך רגל שמאל וגרם לאיסכמיה משמעותית ברגל שמאל ופגיעה בעורק ובוריד. שני קליעים נוספים פגעו ברגל ימין - אחד בירך ואחד בשוק, וגרמו לשבר של ראש עצם הפיבולה, ולקריעה של הוריד הפופליטאלי. כתוצאה מהפגיעות ברגליו נגרם למתלונן שוק היפוולמי שבהמשך יוצב, והמתלונן נאלץ לעבור ניתוחים לתיקון הנזקים בשתי רגליו.

ג.         החלטת המעצר מיום 26.5.11

השופט ר. שפירא בחן את חומר הראיות והגיע לכלל מסקנה כי קיימות ראיות לכאורה לייחוס המעשים למבקש.

מהחלטת הש' ר. שפירא עולה עוד, כי הגרסה העיקרית המרשיעה, הינה גרסתו הראשונית של המתלונן, אשר מסר בהודעותיו בצורה ברורה, עקבית ונחושה, כי מי שירה בו הוא המבקש. זיהוי המבקש ע"י המתלונן היה זיהוי ברור ובהיר.

יחד עם זאת, נמצא כי כשבוע לאחר הגשת כתב האישום, חזר בו המתלונן מגרסתו המפלילה את המבקש ומסר כי כל מה שאמר נגד המבקש, נאמר תחת השפעת הכאבים והתרופות להם היה נתון לאחר האירוע, עת היה מעורפל. לדבריו, למעשה לא המבקש הוא שירה בו אלא אדם רעול פנים.

כן נקבע כי גרסתו המאוחרת של המתלונן דרה בכפיפה אחת עם גרסתו של העד עאטף ג'בארין, אשר מסר כי במועד ובמקום הנטענים, הבחין באדם רעול פנים שהולך לכיוונן של דמויות מרוחקות ולאחר מספר שניות שמע יריות.

יחד עם זאת נקבע, כי גרסתו המאוחרת של המתלונן מאבדת מכוחה, נוכח הודעת המתלונן מ- 29.4.11, שם עומת עם גרסתו של עאטף ג'בארין ושלל אותה מכל וכל וחזר על גרסתו כי המבקש הוא שביצע הירי, וזאת כאשר לא היה נתון עוד תחת השפעת תרופות.

באשר לגרסתו של עאטף ג'בארין נקבע כי ככל הנראה מדובר ב עדות שקרית ומוזמנת, שכן, בין היתר, העד לא פנה למשטרה ולא מסר גרסה, אלא באיחור ניכר. בנוסף, העד לא מסר גרסתו זו לאדם אחר, שיכול היה לאשש את אמיתות הגרסה, לרבות דודו של המתלונן שלטענתו הוא חברו.

עוד קבע הש' ר. שפירא, כי חיזוק לאוטנטיות זיהויו של המבקש כיורה, ניתן למצוא בהודעת השוטר תומר מעודה, לפיה זמן קצר לאחר האירוע, בעת שהמתלונן שהה באמבולנס, הוא תשאל את המתלונן על שאירע והלה מסר את שמו המלא של המבקש כמי שירה בו. ההפניות אליהן הפנה ב"כ המבקש, לפיהן לפי הודעת המתלונן, לאחר הירי הוא התעלף והתעורר בביה"ח, וכן הודעת העד ג'בארין לפיה הגיע ראשון למקום והמתלונן לא אמר דבר אלא אך הוציא קצף מפיו, אין בהן ללמד באופן פוזיטיבי כי המתלונן היה במצב של היעדר הכרה ומכל מקום אין בהם כדי לסתור את גרסת השוטר, הנהנית מכוח סגולי כהודעת עד נטראלי. זאת במיוחד לנוכח גרסתם של אנשי צוות האמבולנס, שאף אישרו כי המתלונן השיב לשאלות השוטר. המדובר באמרת קורבן אלימות, בתכוף לאחר מעשה האלימות והנוגעת במישרין למעשה האלימות, לפי סעיפים 9 ו- 10 לפקודת הראיות (נוסח חדש) התשל"ז- 1977.

הש' ר. שפירא עמד על כך שהמבקש, צעיר יליד 1991, סטודנט במכללה ונעדר עבר פלילי. לצד זאת עומדת חזקת מסוכנות ועל כן אין מקום בנסיבות העניין לשקול שחרורו של המבקש לחלופת מעצר.

לסיום ציין השופט ר. שפירא, כי חרף קביעותיו, הרי שאין להתעלם מהראיות הבאות- גרסתו המכחישה של המבקש, אשר מצאה לה תמיכה בגרסתו של העד עאטף ג'בארין וכן חזרתו של המתלונן מגרסתו המפלילה, אשר יכולות בהצטברותן לבסס סברה לפיה זיהויו של המתלונן את המבקש כמבצע הירי, נבעה מהסקה אינדיבידואלית של המתלונן וללא שראה זאת בעיניו. לפיכך נקבע כי ניתן יהיה לקיים הליך של עיון חוזר במעצר וזאת לאחר סיום עדותו של המתלונן, שיבהיר את גרסאותיו השונות וככל שיתגלו נתונים חדשים או ראיות במהלך ניהול המשפט, שיש בהן ללמד כי המבקש לא נמצא בזירת האירוע בשעת ביצוע הירי, כגון ביסוס לטענת המבקש לפיה בזמן הירי הוא היה בדרכו לשטחים, על דרך הצגת איכוני הפלאפון שהיה עם המבקש.

על החלטתו של הש' ר. שפירא, הגיש המבקש ערר לביהמ"ש העליון (בש"פ 4170/11 סעד נ' מדינת ישראל, לא פורסם, 6.6.11). הש' נ. הנדל דחה את הערר בקובעו כי: